הפתרון לבעיית היהודים, לפי ז’בוטינסקי, הרוויזיוניסט הציוני, היה להביא לשינוי יסודי וכולל בתנאי החיים של היהודים. שינוי זה הוא יצירת חלקת אדמה מיוחדת וקיבוץ מיעוטים יהודיים הפזורים בתפוצות. כלומר, הפתרון הוא פתרון אזורי.
לאחר מכן, היא חילצה הכרה מהקהילה הבינלאומית, במיוחד מהמעצמות הגדולות, למקום הזה. מקום זה היה אמור לעמוד בתנאי שלא יתקיים במקום אחר, והוא “כוח משיכה ליהודים”. כוח משיכה זה לא נמצא בשום מקום מלבד פלשתינה. זו הייתה הבחירה במונחים של “קשר דתי”.
מכיוון שז’בוטינסקי לא גדל במשפחה יהודית בעלת מסורת יהודית דתית, לא היה לו כל קשר דתי לארץ ישראל, אך הוא בחר בה משום שרצה לנצל את כוח המשיכה ה”דתי” הזה, שבלעדיו קיבוץ היהודים במקום אחד לא יהיה ביתם. פלסטין נבחרה גם משום שיש בסיס דמוגרפי טוב ליהודים בפלשתינה שאינו זמין בשום מקום אחר.
ז’בוטינסקי אמר: “בארץ ישראל יש לנו שלושים התנחלויות, בנק עם סניפים ואדמות בבעלות פרטית”, והמשיך: “בזכות נוכחותה של הארץ הזאת קל יותר לקבל אישור של גופים בינלאומיים לתת משמורת על פלסטין מאשר כל פיסת אדמה אחרת”.
מכאן שבעיית היהודים עמדה במרכז ובגרעין חזונו האידיאולוגי של ז’בוטינסקי, שכן הצלת היהודים מן הגולה והרדיפות הייתה הבסיס, גם אם היה זה על חשבון העם האותנטי (הפלסטיני), שנידון למוות או לגלות ובמקרה הטוב יהפוך למיעוט על אדמתו. כאן אנו מוצאים אותו אומר: “אנו עומדים על נקודת המבט: אנו נותנים למי שאין לו דבר, ואנו לוקחים מאלה שיש להם יותר מן הצורך”, ז’בוטינסקי סבור כי דרישת היהודים לריבונות על אדמת פלסטין הוגנת יותר מדרישת הערבים וזכותם על אדמתם.
בכך הוא הכיר בקיומה של הלאומיות הפלסטינית ולכן האמין שלא ניתן לפתור את הסכסוך באמצעות הסדרים מדיניים משום שהפלסטינים לא יקבלו זאת. לכן, סכסוך זה ייפתר “בכוח”. סכסוך זה, שז’בוטינסקי היה סלקטיבי בבחירת הטרמינולוגיה שלו כדי לזכות בתמיכת דעת הקהל העולמית, לא תיאר אותו כסכסוך הפלסטיני-ציוני, אלא כסכסוך הערבי והעם היהודי “המסכן” המחפש מקום להגן עליו מפני מוות.
הערבי אמר ולא אמר הפלסטיני כדי שהעולם ירגיש שהיהודים האלה יהיו הסכסוך שלהם עם כל העמים הערביים. בה בעת דבק ז’בוטינסקי ברעיון אחדותה של פלשתינה ההיסטורית, ממזרח וממערב, למרות סייקס-פיקו, שחילק את ארץ-ישראל לשתי מדינות, ממזרח וממערב לנהר.
כל חייו הוא מחויב למה שמכונה מולדת בשם “ארץ ישראל”, והוא מאמין שבכך יקים מולדת ליהודים שבאמצעותה יסייע להרחיב את גבולות אירופה, שהוא גאה להשתייך לתרבותו וסולד מתרבות המזרח, שאותה הוא מתאר זה מכבר כמזרח נחשל, ושכיבושה על ידי היהודים יחיה אותה תרבותית ויוציא אותה מתהומות הנחשלות. לפיכך, הוא אינו סבור שכיבוש אדמת פלסטין, שבה אין ליהודים סנטימטר, אינו צודק, אלא שחרור, משום שדרישות התנועה הציונית, השואפת לשינוי, הן שיקום ופיתוח. עליונותה של תרבות מערבית על תרבות מזרחית מחייבת את הראשונה לחיות ואת האחרונה להיעלם ולמות.
בהיסטוריה הקצרה של מדינה יהודית זו, היו אישים פוליטיים ותרבות יהודיים שראו עצמם יורשים נאמנים לרעיונותיו האידיאולוגיים ולנטיותיו הפוליטיות של ז’בוטינסקי, ממנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון ועד בנימין נתניהו. מפלגת הליכוד של נתניהו ידועה כמי שנושאת את רעיונותיו הפוליטיים של ז’בוטינסקי ופועלת להשגתם.
ימים ספורים לפני המבול באל-אקצא הציג נתניהו בנאומו את מפת הכוח הכובש בעצרת הכללית של האו”ם. הוא לא עשה זאת, אלא ירש את מפת הסנדק ז’בוטינסקי הקוראת להרחבת המדינה.
בנימין נתניהו הצהיר ב-19 בינואר. 2024 בהסלמה מחודשת בעמדותיו כלפי עזה כי הוא “לא יאפשר הקמת מדינה פלסטינית כל עוד הוא בתפקיד” וזו משנתו של ז’בוטינסקי.
ממשלת נתניהו אימצה את אותה תפיסה של ז’בוטינסקי לגבי המזרחי במונחים של נחשלים ובעלי חיים, ושר הביטחון היהודי גלנט אמר בתחילת המלחמה בעזה: “אנחנו נלחמים בחיות אדם ונפעל בהתאם”.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה עם האירועים שלה ואנשיה עם הבדל של שמות ושנים. אבל עזה נשארת הקוץ בגרונם, ודם השהידים שלה יישאר הקללה שרודפת את כל אלה שעמדו מאחורי ההתלהבות שלה, שלא תיפסק עד אחרי שתטביע את המדינה הלא צודקת ותשליך אותה בחזרה לנדודים ולנתיבי אובדן. אירופה, שז’בוטינסקי ויורשיו מתפארים בשייכותם, יזרקו להם נעליים בלויות על פניהם וידחסו אותם לגטאות כאילו היו חיות חולות, וישפכו עליהם דלק במבצעים בשם הדלק המוזג.