הכוח הכובש תמיד היה המודל המושלם ברשימת האנומליות כמדינה חלקית. למרות שחלפו 76 שנים מאז קיומו, הוא עדיין בתהליך של היווצרות.
היא המדינה היחידה שעדיין לא היו לה גבולות סופיים. כמה מלחמות הם נלחמו היו ביטוי כן של שאיפותיהם להרחיב את גבולותיהם. היא עדיין רודפת אחר אותה מטרה.
התיאוריה של משה דיין לפיה “שארם א-שייח’ ללא שלום עדיפה על שלום ללא שארם א-שייח’“.
אמירת ה”חרפה” של דוד בן-גוריון היא לא לכבוש את הר חברון במלחמת 48’. באמצעות שתי הצהרות אלה, הם שלחו מסר לדורות הבאים להמשיך במלחמה כדי להתרחב ולהשיג שטחים נוספים.
הוא כבר התרחב. עם זאת, האדמה שהיא כבשה מיושבת על ידי עם ילידי. אז מה עשיתם כדי להיפטר מהדילמה הזו? היא גירשה אלפים ואז כלאה את אלה שנותרו בכלא תחת השלטון הצבאי מלא השנאה שלה. היא סופחה, דוכאה, ובתים פוצצו, נעצרו ונהרגו, אז איזו מדינה זו?
זהו המצב המעוות החריג שמעולם לא הושלם ולעולם לא יושלם. ואיך אפשר להשלים אותה ומנהיגיה מאז הקמתה לא היו שלמים ולא היו בשלים, פרנויה וכוח עיוורו אותם וטשטשו את חשיבתם.
מבן-גוריון, שנדחק לשוליים אלמלא יורשיו שהפכו אותו לסמל, דרך מנחם בגין, שיצא לבדו ממלחמת לבנון 82’ לאחר כישלונו שם, ועד לוי אשכול ומלחמתו ב-67’ עם צבאו ההתקפי וההתיישבותי ותנועות ההתיישבות שהקים, שהמפורסמות שבהן הן “ארץ ישראל השלמה” של מפלגת העבודה החילונית וגוש אמוניום הקיצוני מבחינה דתית.
אחר כך גולדה מאיר, שהואשמה ברשלנות במלחמת 73’, לבנימין נתניהו מהימין הקיצוני והתיאוריה שלו על “כל הארץ” ועל החתירה לטיהור הארץ. כל טיהור יכול להתבצע רק על ידי גירוש כפוי והשמדה, כלומר מלחמה ולא שום דבר אחר.
עם זאת, כל המלחמות שניהלה מדינת הכיבוש לא הסתיימו בטרנספר כולל או בטיהור אתני, ולכן אחרי כל מלחמה היא לא מנצחת, והסיבה היא עמידתם האיתנה של הפלסטינים. אבל האם המדינה הזאת הודתה שהיא הובסה? כמובן שלא, והתשובה פשוטה כי זו מדינה חסרת בגרות, חשיבה נכונה והערכה נכונה.
הפלסטינים מתרבים ומשמרים את זיכרונם, המשמר את מקומות כפריהם ועריהם למרות הרסנם, מחיקתם וארעיותם.
המלחמה בעזה הגיעה היום אחרי מבצע המבול באל-אקצא כמלחמה לא מתוכננת. בנימין נתניהו חשב שזה לא יימשך יותר משבועות, שבמהלכם היה מסיים את ההתנגדות הפלסטינית ומצליח להרוג ולגרש יותר משני מיליון תושבי רצועת עזה, אבל מחשבותיו נכזבו, צבאו קורס ומדינתו נושמת את נשימתה האחרונה.
למרות מאות מעשי הטבח שבוצעו, נתניהו רואה בכך ניצחון, האמת היא שמה שהשיגה מדינת הכיבוש בעזה אינו נחשב לניצחון, והסיבה היא שהם לא הצליחו לערער את הנחישות וההתנגדות של תושבי עזה. הנה המלחמה נכנסת לחודש השישי שלה ונכנסת לחודש הרמדאן המבורך בעזה בתוך ההרג, ההרס ומדיניות ההרעבה, אבל היא עדיין איתנה מול התוקפנות הזאת.
אז הוא חגג את החודש הקדוש ובירך אותו בקישוט אוהלים וגופים צמים עם הצום המקורי למעט מים ואמונה לסוהור ואיפטאר. האם עם כזה יובס?
האם המעצמה הכובשת הייתה שורדת ללא תמיכתה של ארצות הברית של אמריקה ועמידתה מאחוריה?
האם העמידה הזו תתארך לפני שהרגליים יתעייפו ויזרקו מאחורי נתניהו ומדינתו, שלא הושלמה ולא תושלם לעולם, נאבקים בהישרדות שהפכה חלשה ורחוקה? מדינה שמנהיגיה לא התבגרו יכולה אי פעם להבשיל או להתגבש באופן מלא.