הכוח הכובש נהג להביא בחשבון מספר יסודות במדיניות הביטחון שלו נגד אויביו. היו לה שירותי מודיעין מתוחכמים כאחד היסודות הללו.
ידוע כי חשיבותם של מכשירים אלה היא לספק להנהגתם אזהרות מקדימות המאפשרות להם להתמודד עם כל תוקפנות על ידי גיוס כוחות מילואים, הצטיידות בנשק מכל הסוגים והכנת העורף להדיפת כל ירי טילים במקרה של איום כזה.
אולם, מה שהיינו עדים לו ב-7 באוקטובר 2023 הוכיח את כישלון הבסיס הזה, כאשר פלגי ההתנגדות הפלסטינים פתחו במבצע צבאי במתקפת רקטות לעבר ההתנחלויות הדרומיות, הצפוניות והמזרחיות, במקביל לפלישה קרקעית של אנשיהם באמצעות מכוניות ואופנועים בעלי הנעה ארבע-גלגלית, בנוסף לדאונים, שם השתלטו על מספר אתרים בהתנחלויות העוטפות את עזה.
יסוד נוסף הוא מה שמכונה צבא ההרתעה. ציינתי במאמר קודם שכותרתו “מלחמה א-סימטרית” כי אופי וצורת המלחמות שמנהל הכוח הכובש השתנו, שכן הוא אינו ניצב מול מדינה או צבא, אלא מול פלגים חמושים במלחמותיו. צבא הכיבוש עבר עימותים כאלה בפלישתו ללבנון ב-1982, שבמהלכם איבד את כושר ההרתעה שלו מול יחידות קטנות של לוחמים. השנאה חזרה על עצמה בהמשך בכל מלחמותיה עד היום 2023-2024 במלחמתה בעזה, וכאן היא מאבדת את כושר ההרתעה שלה וסופגת אבדות בכל הרמות.
בסיס נוסף הוא מכת מנע. היא נחלה הצלחה במלחמותיה הקודמות כגון המלחמה במצרים 56 ומלחמת ששת הימים. כיום, היא לא הצליחה לנצח במכת המנע, משום שכאמור, היא הייתה מנת חלקם של הפלגים הפלסטינים.
אחד היסודות שעליהם נשען הכוח הכובש בניצחון בקרבות הוא המלחמה המהירה. הם מחויבים שתהיה להם היכולת לפתור במהירות כל מלחמה שהם נלחמים. הסיבה לכך היא שהם מגייסים מילואים ומגייסים אותם, מה שישפיע על הכלכלה שלהם, ולכן שום מלחמה לא צריכה להימשך יותר מעשרים יום.
כיום, הכוח הכובש עבר את מאה הימים במלחמתו בעזה, מה שאומר שהוא הוסיף עוד כישלון וקריסה בבסיס שעליו הוא נשען במערכת הביטחון שלו.
בסיס נוסף הוא השמדת רקטות היריב לפני שהן מגיעות ליעדיהן, אך ראינו כיצד כיפת ברזל נכשלה חלקית בהתמודדות עם רקטות ההתנגדות הפלסטינית.
הבסיס האחרון הוא השימוש שלה בנשק גרעיני, שהמעצמה הכובשת טרם ניסתה והשימוש בו עדיין לוט בערפל.